<h1>ארחות חיים הלכ' שבועות ונדרים סימן י"ג</h1>
<h2>דף לה:</h2>
תשובת שאלה אל הראב"ד ז"ל מי שנשבע לחבירו כך וכך אתן לזמן פלוני אם יכול לישאל משבועתו או לא צ"ע כי שנינו במסכת שבועות בפרק שלישי אחד דברים של עצמו ואחד דברים של אחרים כיצד שאתן ושלא אתן. ומקשינן אילימא צדקה לעני מושבע ועומד הוא מהר סיני אלא מתנה לעשיר וכל שבועת בטוי יש לה שאלה אלא מעובדא דצדקיהו במסכת נדרים [ס"ה ע"א] נראה שמי שחבירו משביעו (ו)אינו יכול (לישראל) [לישאל] אלא בפני המשביע אלא דהוה קשיא לן הא דמקשה בפרק השולח גט [ל"ה ע"ב] וליחוש דלמא אזלא גבי חכם ושרי לה אלמא דחכם מתיר שלא בפני המשביע ובתשובות דר' יעקב דרומרוג ז"ל נהי דלכתחלה לית ליה למשרייה אבל אי עבד עבד שאפילו מי שחבירו משביעו שיתן לו מתנה ונשבע לו יכול לישאל על שבועתו וכל שכן היכא דנשבע מאליו שיתן לו מתנה לעשיר שיכול לישאל על שבועתו ע"כ.
כתב הרשב"א ז"ל בתשובה דהא דקיימא לן שצריך לפרוט הנדר מסתברא ודאי שצריך לפרט את הסבה שנדר בשבילה אע"פ שאינה עיקר הנדר שאין עיקר הפרט בדבר זה אלא כדי (שיתירו) [שלא יתירו] לו מה שנדר [להתרחק מן האסור] עכ"ל.
<h2>דף לו.</h2>
הנודר על דעת רבים אם אמר פלוני ופלוני אין לו התרה רק לדבר מצוה אם לא ברשותם ועל דעת יחיד יש לו התרה אפילו בלא רשות של אותו יחיד. כתב הרשב"א ז"ל בתשובה הנשבע על דעת חמיו וחמותו ושתף דעת המקום הוי דעת רבים ו(ה)חמיר טפי דלית ליה התרה כדאמרינן בשבועות על דעת המקום למה לי אלא כי היכי דלית ליה הפרה לנדריה ואע"פ שכונתו עתה למצוה לא דמי לההיא דמקרי דרדקי דהתם האבות היו מסכימין עכשו להתיר משום שלא מצאו דדייק כותיה ואנן סהדי דעל דעת כן לא הדירוהו אבל כאן בבירור על דעת שלא יעבור רצונם השביעוהו ואינם חפיצים בהתרו ולא מסכימין בו ע"כ. עוד כתב בתשובה נשאל על מי שהשביעו חבירו שלא יצא ממקום פלוני שלא מדעתו אם יש לו היתר והשיב דכל הנשבע מחמת טובה שקדמו חבירו כמעשה דצדקיהו שלא הרגו נבוכדנצר מחמת שבועתו וביתרו שנתן בתו למשה מחמת שבועתו ואמר לו הב"ה במדין נדרת לך והתר נדרך במדין ואע"פ שאין הנאה לאותו שהשביעו בקיום שבועתו של זה אין לו היתר ומיהו אם לא היתה הנאה לנשבע בשעת שבועתו אע"פ שיש הנאה למשביע בקיומה מתירין לו ברצון חבירו ובלבד שלא י[ו]דיעהו כדברי מי שאומר שכל שיש הנאה למשביע אע"פ שלא קבל הנשבע הנאה אין לו התיר דומיא דשבועת צדקיה שיש הנאה לנבוכדנצר בקיומה וליתרו כמו כן [וליתא] שלזו הסברא קשה מאי דדייק ר' יהודה התם בפרק השולח דנדר שהודר ברבים אין לו הפרה מדכתיב ולא הכום בני ישראל כי נשבעו וגו' ומאי ראייה דדלמא התם משום שאין מתירין שלא ברצונם שהרי יש להם הנאה בקיום השבועה אלא שמע מיניה שאפילו בשיש לו הנאה למשביע כיון שלא קבל הנשבע הנאה בשעת שבועתו יש לו היתר אפילו שלא ברצונו עד כאן לשונו.
<h2>דף מו.</h2>
כתב הר"ם במז"ל אין אדם רשאי להתיר שבועה הוא בעצמו ואין אדם רשאי להתיר שבועה או נדר במקום שיש גדול [ממנו בחכמה ובמקום שיש בו רבו אסור] להתיר אלא מדעת רבו. וזה שנשבע הוא שיבא לפני חכם להתיר לו נדרו בין איש בין אשה ואינו עושה שליח להשאל לו על נדרו. והבעל נעשה שליח לחרטת אשתו ובלבד שיהיו השלשה מקובצין אבל לא יקבץ אותן להתיר לה לכתחלה ואינו נעשה שליח להתיר נדר אשתו. והרשב"א ז"ל כתב בתשובה מסתברא לי שמתירין נדרים על ידי שליח כי מה שהתירו בבעל לרבותא נקטיה לומר דאפילו על ידי הבעל שיש לחוש שמא יוסיף מדעתו מפני שהיא אשתו ולפיכך אסור בדכנפינהו איהו אפילו הכי אי מכנפי שרי וכל שכן באיניש דעלמא ולא עוד אלא כנפיהו שרי דודאי לא יוסיף מדעתו ואל תשיבני מדאמרינן בגיטין פרק השולח המוצא את אשתו משום שם רע לא יחזיר וכו' [משום נדר לא יחזיר וכו'] אמרינן בגמרא במאי קא מפלגי ר' מאיר סבר אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד ור' אליעזר סבר אין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד דאלמא משמע לכאורה דאי אפשר על ידי שליח דאי לא לר' אליעזר למה תתבזה הרי יכול להתיר נדרה על ידי שליח דהתם הכי קאמר אינו רוצה שתתבזה אשתו בב"ד לומר שידעו שהיא נדרנית דאי לא תימא הכי תשאל על ידי בעלה ולא תתבזה היא בעצמה אלא ודאי כדפרישנא עכ"ל.
